הותר לפרסום: ביהמ"ש המחוזי בת"א קבע כי משפחה שמשכירה 110 דירות למגורים בת"א תשלם מסים על הכנסותיה מפעילות זו כעסק
ביהמ"ש העליון התיר לפרסם פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בו נקבע כי משפחה שהשכירה 120 דירות בתל-אביב, מתוכן 110 דירות למגורים, תשלם מסים על הכנסותיה מפעילות זו, כהכנסות מעסק.
פסק הדין שניתן בנובמבר 2015 והותר כעת לפרסום, עוסק בבני משפחת יהל, אשר משכירים 120 דירות שבבעלותם בתל אביב, מתוכן 110 דירות למגורים. הכנסות שלושת בני המשפחה מהשכרת דירות המגורים בלבד הסתכמו בשנת 2008 בכ-2.73 מיליון ש"ח ובשנת 2009 בכ-3.43 מיליון ש"ח. בני המשפחה טענו כי עליהם לשלם בגין הכנסתם מס מופחת בשיעור של עשרה אחוזים בלבד לפי סעיף 122 לפקודת מס הכנסה.
מנגד, פקיד שומה ת"א ברשות המיסים טען כי השכרת כמות כזו של דירות, מהווה הכנסה מעסק שבגינה יש לשלם מס שולי כפי שמשולם על כל הכנסה עסקית אחרת. עוד טען כי היקף הפעילות היום-יומית המתבצעת על ידי השלושה, ועל ידי בעלי המקצוע מטעמם, הדרושה כדי לטפל בהשכרה ובהחזקה של כמות כזו של דירות, מחייבת את המסקנה כי הכנסתם היא הכנסה מעסק.
בני המשפחה ערערו על החלטת פקיד השומה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב וטענו, בין היתר, כי הפעולות שהם עושים בקשר לדירות הן אותן פעולות בדיוק שעושה אדם אשר משכיר דירה אחת בלבד וכי הם לא משביחים את הנכסים מעבר לכך. בנוסף, טענו כי בשל מצב שוק השכירות בעיר תל אביב, והביקוש הרב לדירות מצד השוכרים, לא נדרש מאמץ רב וכלל לא נדרשת בקיאות על מנת להשכיר דירה במהירות ובמחיר שוק.
פקיד השומה, אשר שלל את קיומו של סעיף 122 לפקודת מס הכנסה, הדגיש באמצעות פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) את המספר הגדול של הדירות המושכרות ואת ההיקף הכספי הכולל של פעילות ההשכרה. עוד טען כי לשלושת בני המשפחה בקיאות בתחום הנדל"ן, בין היתר בשל המקצועות של אלי ורון (שמאי מקרקעין ואדריכל) ובשל עיסוקיהם הנוספים באותו ענף. בנוסף, הצביע על היקף הפעילות היום-יומית המתבצעת על ידי השלושה, ועל ידי בעלי המקצוע מטעמם, הדרושה כדי לטפל בהשכרה ובהחזקה של 110 דירות. לפי עמדת פקיד השומה קיים מנגנון עסקי של ממש שמניב את הכנסות השכירות.
הכנסה עשוייה להחשב הכנסה עסקית בשל ההיקף (הכמותי) של הפעילות שמצמיחה אותה ולא רק בשל טיב (איכות) הפעילות
בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים, קיבל את עמדת המדינה וקבע כי "…נדרשות פעולות מרובות מאד מדי שנה על מנת להשיג את ההכנסה הנדונה…" (פסקה 71); "…הכנסה עשוייה להחשב הכנסה עסקית בשל ההיקף (הכמותי) של הפעילות שמצמיחה אותה ולא רק בשל טיב (איכות) הפעילות…" (פסקה 76) "..עובדות המקרה הנוכחי הובילו אותי למסקנה כי מדובר בהכנסה עסקית. מסקנה זו מבוססת בראש ובראשונה על היקף הפעולות והעשייה הכרוכות בהפקת הכנסה ממספר כה רב של נכסים. ריבוי הנכסים מביא מטבע הדברים להיקף הכנסה שנתית ממשי ביותר…" (פסקה 88)
"….חרף נסיון השלושה להציג את עצמם רק כממשיכי הדרך של דורות קודמות שבחרו להשקיע בנדל"ן העובדות מראות כי מרביתה של מצבת הנכסים הנדונה נרכשה דווקא בשנות השמונים והתשעים (ובייחוד בשנות התשעים). בזמנים אלה כל שלושת המערערים היו אנשים בוגרים אשר קיבלו בצוותא החלטה מודעת להשתמש בכספם באופן אשר יחייב התעסקות אישית רצופה ובלתי מבוטלת. הדבר לא נכפה עליהם, ורוב הנכסים הנדונים לא הגיעו לידיהם בירושה…" (פסקה 88 (ד))
בנוסף, ביהמ"ש המחוזי קבע כי כל אחד מהמערערים ישלם למדינה 10,000 ש"ח (בסך הכל 40,000 ש"ח).
לאחר שניתן פסק הדין, הגישו המערערים בקשה לאיסור של פרסום שמם בטענה כי פסק הדין פוגע בפרטיותם. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם וקבע שפסק הדין יפורסם תוך כדי עריכת מספר שינויים בפסק הדין. המערערים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדחתה אתמול ופסק הדין הותר לפרסום תוך כדי מספר שינויים.
את פקיד השומה ייצגו בביהמ"ש המחוזי בתל אביב עוה"ד יפעת גול (שושן) ומאיר פורת מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) ובבית המשפט העליון עו"ד יורם הירשברג מהמחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה.